היום השני בהאנגזו (יום ראשון) היה עמוס לא פחות, אבל אני לא מצליח למצוא כרגע את הזמן לעדכן את הבלוג… אז הנה גלריה של חלק מהתמונות שצילמתי שם. השאר כרגיל בפליקר.
אולי לא מיליארד, אבל מאות אלפי תיירים פקדו את האנגזו בדיוק כשאני הייתי שם. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, כשיצאתי מ-LingYin Si לא הצלחתי לתפוס מונית כדי לרדת בחזרה לעיר ולהגיע למלון והתחלתי ללכת.
הדרך לעיר (כ8-10 ק”מ) עברה דרך גנים בוטניים יפהפיים (מצטער אבא, לא מצאתי בונסאי):
בקצה הגנים כבר נמצא חלק הצפוני של האגם המפורסם של האנגזו, הWest Lake
המשכתי ללכת בכיוון מזרח על ה Bai Causaway שהיא דרך הבנויה מעל האגם.
שימו לב לכמות האנשים, היה צפוף:
הטיילת מאוד יפה ומטופחת. היה נחמד לראות את מעיפי העפיפונים שעשו שם תצוגה
הבחור שהטיס את העפיפון הבא היה מקצועי לגמרי, תשפטו בעצמכם:
לאורך כל הדרך המשכתי לנסות לתפוס מונית.
בסוף הצלחתי, וניסיתי להסביר לנהג את שם המלון שלי: Lakeview Hotel. הוא לא הבין אותי, ונסע משם. מיואש, הרמתי את העיניים לשמיים וקיוויתי לנס. כמה מפתיע היה לראות את השלט הבא בצד השני של הרחוב:
השעה הייתה חמש בערב. הייתי עייף, והרגליים כאבו נורא.
למזלי במלון היה Foot Spa ייעודי. המסג’ שכלל אמבטיית אצות עלה 135 יואן ונמשך כשעה ורבע. הרגליים שלי הודו לי אח”כ - הכאב נעלם.
בערב השתנה מזג האוויר המעולה שהיה כל היום וגשם שוטף התחיל לרדת. בהחלט מזג אוויר לג’ז וקצת אלכוהול. כשאלתי את פקידת הקבלה איך להגיע ל JZ BAR, אחד המקומות המומלצים בהאנזו, היא אמרה: צא, מהמלון, פנה שמאלה - 10 דקות אתה שם.
היא רק שכחה לציין שאחרי הפנייה שמאלה יש גם פנייה ימינה, ושוב שמאלה, ושוב ימינה. אחרי 10 דקות הליכה בגשם (עם מטריה), עצרתי מונית, התקשרתי לJZ BAR ונתתי להם לדבר עם הנהג.
באותו הערב הופיעה במקום להקת Classic Rock מעולה מאיטליה בשם DiMaggio Connection. היה מאוד חביב. לא רציתי להסתובב עם המצלמה, אז הנה תמונה באיכות לא משהו שצילמתי עם הסלולרי:
הצלחתי להוציא מהמצלמה גם קליפ קצר:
ההמלצה של מארגני הטיול לסוף השבוע הייתה ליסוע להאנגזו. רוב הקבוצה אכן התארגנה בטיול מאורגן והם נוסעים באוטובוס (האנזו מרוחקת כ-200 ק”מ משנחאי).
לא הצטרפתי לקבוצה: אני הזמנתי את המלון שלי בעיר כבר בארץ, ולמרות שבסופו של דבר אשלם הרבה יותר, אני שמח שיש לי אפשרות להסתובב סופ”ש אחד לבד.
—
קמתי הבוקר מוקדם כדי להגיע לתחנת הרכבת הדרומית בשנחאי. מזג האוויר דומה מאוד למה שהיה ביום שהגענו לסין. גשום, קריר ואפרורי. באסה.
החלטתי לקחת מונית לPeople Square ומשם מטרו לתחנת הרכבת, בהנחה שמונית ישירה תעלה די הרבה כסף. לצערי הנהג החליט “לעשות עלי סיבוב” והאריך את הנסיעה וכמובן את עלותה: נסיעה שעולה בד”כ 20 יואן עלתה לי 36. באסה.
לתחנת הרכבת הגעתי די בקלות, וניגשתי לקופות כדי לרכוש כרטיס לרכבת המהירה. בסין יש מספר סוגי רכבות - וחלקן מאוד לא מומלץ: ללא מיזוג אוויר, כסאות מעץ, נסיעה איטית וכו’.
לפני הקופות עמדו כל מיני אנשים שצעקו “האנגזו”, “האנגזו”. רק אח”כ הבנתי שהם ספסרים שמוכרים כרטיסים לרכבת הקרובה שכבר מזמן אזלו בקופות.
אז למרות שהגעתי ב7:20 לתחנה, והרכבת הראשונה הייתה ב7:40, אני ממתין כעת לרכבת של 9:30.
ב 07:36 ב 08:16 ב 08:40
היום לא התחיל מדהים, ואני מקווה שישתפר - האנגזו אמורה להיות עיר מדהימה: מרקו פולו אמר עליה שהיא כגן עדן עלי אדמות…
—
9:20. עליתי על הרכבת. מוכר הכרטיסים כנראה ראה את הפרצוף שלי והחליט שמגיע לי מחלקה ראשונה. לא ביקשתי, אבל אני לא מתלוננן. הפרש המחירים לא גדול (כ20 יואן).
זמן הנסיעה של הרכבת הוא שעה ו18 דקות. הרכבות האיטיות (והאוטובוסים) עושות את אותו המרחק בשעתיים וחצי.
יצאנו לדרך.
—
הגעתי להנזו ב10:48, בדיוק בזמן. התור למוניות היה ארוך ובישר מה שעתיד לקרות בהמשך היום. עליתי על המונית וביקשתי ממנו שיקח אותי ל LingYǐn Si. כנראה ששיעורי המבוא לסינית עזרו והוא הבין אותי.
הנסיעה - מרחק של כ15 ק”מ ארכה מעל שעה. כל הדרך עמדנו בפקק אחד גדול. כנראה שהחג וסופ”ש חברו יחד כדי להוציא את המוני בית ישראל המוני סינים לאתרי התיירות.
לינג-יין שי הוא אתר הכולל את אחד המקדשים הבודהיסטים הגדולים בסין, ומלבד המבנים המסורתיים יש בו גם מערות ובהן פסלים חצובים בסלע של דמויות מהמסורת הבודהיסטית ומההיסטוריה הסינית של האזור. הנה כמה דוגמאות:
והנה אני ליד אחד הפסלים
מעל הפסלים ראיתי מדרגות ואנשים מטפסים. אז חשבתי לעצמי, “למה לא?”. וטיפסתי וטיפסתי וטיפסתי בערך 700 אלף מדרגות.
כשהגעתי לפסגה, מזיע ומותש, הבנתי שהכל טריק. אין שם כלום. רק דוכן שמוכר שתייה ואבן שעליה כתובת בסינית. אני מניח שמשמעות הכתובת היא משהו בשם “אהה… עבדנו עליך”.
בכל אופן כולם הצטלמו שם למעלה ליד האבן הזו, אבל אני חוסך מכם את המראה של הישראלי המזיע והמתנשף. 
אחרי שירדתי 700 מליון מדרגות, נכנסתי למקדש. לא לפני שקניתי כרטיס כניסה נוסף. זה, אתם מבינים, טריק ידוע בסין. משלמים פעם אחת לכניסה למתחם ופעם נוספת בשביל האטרקציה התיירותית המרכזית בו. אותו הדבר הם עשו במקדש הג’ייד בודהה.
המקדש עצמו מרשים מאוד ומורכב מכמה מבנים גדולים על צלע ההר. בכל מבנה בודהה ו\או דמויות קדושות אחרות. ככל שעולם למעלה בהר (עוד גזיליון מדרגות) כך הבדוהות גדולות ומפוארות יותר
אני לא בטוח מה בדיוק עשו הנזירים שבתמונה. יכול להיותר שהם שם רק בשביל היופי, כי אני קלטתי אחד מהם מוציא סלולרי חדיש ומסמס. גם כן נזיר.
הנה עוד כמה תמונות של מהמתחם
הנה אני בכניסה למבנה העליון
בדרך למטה הייתי עד לתהלוכה של נזירים שזמזמו כל מיני שירים
רגע לפני שיצאתי קלטתי את השלט הבא:
אהבתי.
נסיתי לתפוס מונית כשיצאתי מהמתחם ולא הצלחתי. האופציה השנייה הייתה אוטובוסים עמוסים שהזכירו לי מראות לא נעימים. אז פשוט הלכתי. זה לקח לי שלוש שעות אבל בסוף הגעתי למלון. עוד על הדרך המעניינת, בפוסט הבא.
זהו הסיכום של היום ה4 ללימודים, ה4.4 (מגניב).
פרופ’ Yang Dehua לימדו אותנו על מצב האינטרנט בסין: בין השאר נוכחנו לדעת שרק ל20% מהאוכלוסייה בסין יש גישה לאינטרנט, וגם היא מרוכזת בעיקר בערים הגדולות. העלות לחיבור לאינטרנט גבוהה מאוד ביחס לשכר (בין 5% ל 10% מהשכר הממוצע).
הסחר האלקטרוני בסין גדל באופן פנומנלי בכל שנה, והוא מתרכז כמעט כולו (מעל ל90%) בפלח הB2B. ההרצאה הייתה מעניינת ומעמיקה, ופרופ’ יאנג הקדיש זמן רב למענה לשאלות.
במהלך ההרצאה הופיעה על המסך ההתראה של Windows על שימוש במערכת לא חוקית.
כששאלתי אותו על פיראטיות תוכנה בסין, פרופ’ יאנג ענה שאין כמעט סיני שיכול להרשות לעצמו לרכוש תוכנות מקוריות. המחירים כל כך גדולים, הוא אמר, שהם מונעים מסין להתפתח ולהתחבר לעולם. במצב כזה, הוא טוען, פיראטיות מובנת ואפילו מקובלת. יחד עם זאת, הממשלה הקשיחה לאחרונה את הנהלים וחל איסור חמור על ארגונים ממשלתיים להשתמש בתוכנות פרוצות.
פרופ’ יאנג סיפר גם על מאמצים מקומיים הנעשים בתמיכת הממשלה לפיתוח מערכות הפעלה ותוכנות מבוססות קוד פתוח לשוק הסיני.
לאחר ארחת הצהריים נסענו לBao Steel, אחד מחמשת מפעלי הפלדה הגדולים בעולם.
אני יודע שאני משתמש הרבה במונחים “גדול”, “מרהיב”, “ענק”, ו”מרשים” ביומן הזה, אבל מה שראינו אתמול היה פשוט ע-צ-ו-ם. התחנה הראשונה שלנו היתה במקום שנראה כמו מלון מפואר. בהתחלה חשבנו ששוב נצפה במצגת ולא נזכה לראות פס יצור אמיתי. החששות האלה התבדו כשהמלווה שלנו הגיע לאוטובוס עם צרור קסדות.
המלווה שלנו שלא קלטתי את שמו
הבניין שהיינו בו הוא אכן מלון, והוא משמש את אורחי החברה ומנהליה.
לאחר כמה דקות נסיעה נכנסו ל”עיר” של Bao Steel. המפעל האדיר הזה משתרע על פני 25 ק”מ רבועים, ויש לו נמל ותחנת כח משלו.
אם תהיתם לאן הולך כל הברזל שנגנב כל הזמן בישראל - אז כנראה לפה.
מסתבר שביום הביקור היה יום חג בסין, והמפעל - שבדרך כלל מעסיק כ50,000 אלף עובדים, עבד בתצורה מינימלית.
המלווה הסביר שהמפעל הורכב בשלושה שלבים, החל מאמצע שנות ה80. השלב הראשון יוצר על ידי סימנס מגרמניה, השלב השני נבנה על ידי מיצובישי מיפן ואת השלב השלישי הם יצרו בנו והרכיבו לבד.
לפס הייצור שביקרנו מוכנסות קורות פלדה עבות לוהטות (מעל 1800 מעלות) ונדחסות ומשוטחות עד לעובי של כמה מילימטרים בודדים. היה מגניב, וחם נורא.
בהמשך עשינו סיבוב באוטובוס סביב חלק מהמפעל וראינו את תחנת הכח, הרי הפחם, ואת הרציפים של הנמל על נהר היאנג-טזה.
