בחזרה לשנחאי
החזרה מהאנגזו לשנחאי הייתה - איך לומר בעדינות - מחורבנת.
הפעם הקדמתי והגעתי לתחנה שעתיים לפני הרכבת שתכננתי לקחת. Just-In-Case. כבר בדרך נהג המונית זרק משהו בסגנון “No Tickets-Tickets”. כשירדתי מהמונית, הבנתי למה הוא התכוון: כל ההמון שהסתובב בהאנגזו בסוף השבוע, הגיע לתחנת הרכבת.
אחרי תור של כרבע שעה לקופות, הבנתי שככה אני לא יוצא מהאנגזו. כל הרכבות לשנחאי היו מלאות עד אפס מקום. רכבת מהירה? אין. רכבת רגילה? אין. רכבת איטית? אין. רכבת משא? לא בדקתי, לא צריך להגזים.
ניסיתי את מזלי עם נהגי המוניות שהגיעו לתחנה. השניים הראשונים לא היו מעוניינים. לא בראש שלהם לנסוע לשנחאי. נהג נוסף שעצרתי ביקש 800 יואן - כ400 ש”ח. 4 יואן לק”מ. זה המחיר. סיכמנו על 500.
שני סינים שהשקיפו מהצד התחילו לגלות עניין. האינסטיקנטי שלי אמר לי שלא כדאי להתעסק איתם. אבל הנהג פנה אליהם ולא אמרתי כלום. אחרי דין ודברים הם עלו למונית. ניסיתי להבין מה הולך שם, והנהג טען שהם ישלמו את ה300 הנותרים.
בקיצור, מצאו להם פרייר. אמרתי לו שיותר מ400 אני לא משלם, ויצאנו לדרך. אני במושב הקדמי, והסינים מאחור.
לאט לאט התברר ששני הגברים האלה שעלו למונית הם מהסוג הגרוע ביותר. סרחון האלכוהול התפשט במונית, ולמרות מחאותי הם לא הפסיקו לעשן כל הדרך. בין לבן התפתחו צעקות בינהם לבין הנהג והרגשתי שזה לא הולך להגמר בטוב.
הנהג הביט בי במבט מתנצל כאילו אומר “וואלה, אם הייתי יודע… אל תדאג, יהיה בסדר.”
התשלום בכבישי האגרה בדרך הסתכם במשהו כמו 150 יואן.
ברמזור הראשון בו עצרנו בשנחאי, 2 הסינים ברחו מהאוטו בלי לשלם.
הנהג התחנן שאשלם לו יותר… הרי גם בדרך חזרה יש לו כבישי אגרה יקרים.
הוספתי 50 יואן נוספים וירדתי במהירות מהמונית. רחמתי על הנהג.